היושבים בתחנת האוטובוס זעו באי נוחות. ילדה בוגרת, עומדת ומדברת בצורה קולנית ואגרסיבית וההלם של הסובבים הוא כאשר מגלים, שהאישה אליה דיברה בצורה כזו, היא בעצם אמא שלה. האם, בשנות הארבעים המוקדמות לחייה, ניסתה בתחנונים להסות את בתה. ראו כיצד היא חשה בחוסר נוחות מול הסיטואציה הקשה הזו. אך הילדה לא נרגעה. המילים שיצאו מפיה, הדהדו לאורך הרחוב עוד זמן רב.

נכון, התיאור הוא קשה ונשמע בלתי נתפס. ברוך השם שמחוזותינו אינם יודעים כאלו רגעים. אך שלא נדע, ישנם מקומות שבהם הדבר הפך להיות יותר ויותר נפוץ, אולי בבחינת ירידת הדורות. לכן, כאשר משוחחים עם נשים שחוו חוויות בעולם הכללי וכיום הן במציאות של חיי תורה ויראת שמים, מבינים כמה הצלת הנפשות הרוחנית היא צורך מובהק שלנו כעם ישראל ואין לנו כל פריווילגיה לוותר על ילד או ילדה שיש סיכוי להעניק להם חיים רוחניים יותר.

 "עמדתי על סף תהום"

אביטל חיימוביץ משדרות, לא מתרגשת למשמע הסיפור בתחנת האוטובוס. היא מספרת שגם היא הכירה את החיים הללו מקרוב. "נולדתי וגדלתי בברית המועצות, במשפחה מאוד חילונית. לא הכרנו מציאות של יהדות וגם כשהגענו לארץ, לא שמענו הרבה ולא חווינו הרבה, כך שהיינו רחוקים כרחוק מזרח ממערב. הילדים שלי למדו בבית ספר קרוב לבית בשדרות. חיינו את החילוניות לחלוטין. לא אהבתי במיוחד את החינוך שילדיי קיבלו. הייתה הרבה חוצפה, חוסר דרך ארץ. לא אשכח כיצד בתנו המתבגרת, הגיעה ממש למצב של הרמות ידיים, חוצפה שלא הבנו מהיכן היא מגיעה.

"בעלי ואני הגענו למסקנה שאנחנו לא עושים את חובתנו ההורית כפי שצריך, אם הילדים שלנו הגיעו לכזו התנהגות. אך היה לנו ברור שגם לבית הספר יש השפעה מובהקת על הילדים. הדבר הזה ממש שבר אותנו נפשית. באותה תקופה, כשחוויתי את המשבר הזה, הגעתי יום אחד למעון לאסוף את התינוק. עמדה שם בחוץ אישה וחילקה פלאיירים. לקחתי מתוך נימוס והיא התחילה לדבר, אז הקשבתי לרגע. היא הסבירה לנו על בית ספר שמחנך לערכים, לכיבוד הורים, לדרך ארץ, צניעות. זה תפס אותי בדיוק בנקודה שכל כך הייתי זקוקה לתשובה, לא ידעתי מה אני הולכת לעשות".

הבעיה היחידה של אביטל הייתה המרחק. "מרחק ההליכה מהבית שלנו לבית הספר המדובר, הוא 40 דקות. מה הסיכוי שנצליח לשלוח אליו את הבנות באופן קבוע"? בית הספר כמובן סיפר למשפחת חיימוביץ על ארגון 'קרן ההסעות' ועל כך שיש אנשים שפשוט דואגים להסעות עבור ילדים שהוריהם רוצים לשלוח אותם לחינוך תורני. "נוצר קשר ביננו לבין פעילי קרן ההסעות. נושא ההגעה והחזרה מבית הספר טופל והילדות עברו לשם. אין לי מספיק מילים או מספיק זמן כדי לספר על השינוי שנעשה אצלנו בבית. כשאני אומרת היום שיש ערכים, זה מרגש אותי ממש.

"כבר כשהתחילו את הלימודים שלהן הבנתי שפה מתחיל שינוי הרבה יותר משמעותי בחיים שלנו. הבת הגדולה שלי השתנתה לחלוטין. ממצבים של חוסר דרך ארץ ואפילו אלימות, היום היא הולכת רק בצניעות, מוכנה ללכת רק עם חצאיות, חולצה בעלת שרוולים. המשפחה כולה התחזקה בשמירת שבת בעקבות הבנות.

"כשאני מספרת את הסיפור, חשוב לי להגיד לאנשים, שאולי עניין ההסעות עלול להישמע כמו עניין טכני, לא מעבר. אבל אם  תסתכלו היטב על הסיפור האישי שלי, להיכן הגענו וכיצד אנו נראים כיום, תבינו כמה זה הרבה יותר. אנחנו צריכים להודות כל יום ויום על כך שיש לנו הסעות לבית הספר, ורק לחשוב שיש לא מעט אנשים, שההבדל ביניהם לבין אפשרות לעשות שינוי בחיים, עומדת ההסעה של הילד לבית הספר".

 "אבא, האם החלום אבוד?"

גם רונית כהן, זכתה להגיע למחוזות רוחניים גבוהים בחייה, הרבה בזכות קרן ההסעות. כשמביטים על התמונה המשפחתית שלה ורואים את בעלה, עם כובע בוקרים גדול, חולצת טריקו צבעונית, ילדיה עם כובעים וחליפות והיא בלבוש הולם כאחת מוחלטת מתוך אנ"ש, ללא בדל יכולת להבחין כי לא נולדה כך.

רונית מספרת כי הוריה הגיעו מבית מאוד דתי, אך נטשו את דרך האמונה לאחר השואה. היא עצמה שירתה בצבא, לחמה במלחמת לבנון, נישאה וכבר נולדו לה ילדים כאשר הבינה שהיא מחפשת משהו אחר והחלה להתחקות אחר היהדות. מאישה צעירה, שגדלה בבית חילוני קלאסי, היא התחילה להתעניין באופן נרחב ביהדות. "הייתי צריכה ללמוד הכל לבד", היא מספרת.

כשהבינה שהיא רוצה לחזור בתשובה, אחד הדברים שבערו בה, היה חינוך הילדים. "אני איבדתי את הצ'אנס להיוולד בבית חרדי ולהתחנך בחינוך ליראת שמים. הייתי צריכה להשלים הכל בגיל יחסית מאוחר וללמוד מחדש ולבד. אני רוצה שהילדים שלי יזכו לאפשרות הזאת ולא יהיה מאוחר מדי". היא נזכרת כיצד החלה לדבר עם בעלה ללא הפוגה. שוב ושוב הזכירה לו את הרצון שלה ואת נושא החינוך ולא הניחה לדבר.

"מצאתי את עצמי חוזרת ומבקשת ממנו שיבין את הרצון ויאפשר לי לתת להם חינוך מסוג שונה". בעלה, שבאופיו מאוד פתוח ומכיל, כלל לא הערים קשיים. הוא נעתר לבקשתה, אלא שאז נתקלו בבעיה אחרת. "במקום שבו גרנו לא היה בית ספר לרוח החרדית שאליה כיוונתי", היא מסבירה. "אבל בעיר הסמוכה אלינו היה אחד כזה. נסענו לראות את בית הספר, בעלי ממש התלהב, הוא אמר שזה נראה מקסים, אבל איך הילדים יגיעו לשם? אין סיכוי שהוא נוסע פעמיים ביום מחוץ לעיר רק לצורך בתי ספר, זה באמת יהיה מוגזם".

בצר לה, פנתה רונית אל בורא עולם. "פשוט התחננתי אליו, קראתי לו, 'אבא, מה אני אמורה לעשות עכשיו? האם זה אבוד? מה אני בסך הכל רוצה, רק להגשים חלום של חינוך תורני לילדים שלי. האם בגלל בעיה גאוגרפית, זה ייגנז'? כך מצאתי את עצמי מדברת עם בורא עולם. התקשרתי להנהלת בית הספר והסברתי להם מדוע לא נרשום את הבנים. בתגובה הם שאלו אותי, 'אינך יודעת על האפשרות של חיבור עם קרן ההסעות'? לא האמנתי. אני זוכרת שחשבתי לעצמי, מה, מישהו פשוט בא ולוקח את הילדים, מחזיר? ככה? זה היה רגע קסום בשבילי. פתאום הבנתי שיש מקום להגשמת החלום. זה היה מדהים. וכך נוצר הקשר, ליוו אותנו באמת בכל תחום שקשור ליהדות.

"מהר מאוד הילדים עברו ללמוד בתלמוד תורה והבית הפך ליותר ויותר חרדי. היום יש לי ברוך השם שני בחורי ישיבה שלומדים בישיבות קדושות. בעלי גאה בהם, הוא אוהב את הדרך שבה הבית שלנו מתקיים. אומנם הוא לא עשה עדיין את דרכו כמונו ולא משתף פעולה. אני יושבת בשולחן שבת עם הילדים, שרה איתם שירי שבת והוא ממשיך בעיסוקיו כחילוני גמור. לא זה פשוט אבל אני שמחה שהוא מכבד.

"הדבר הזה שנראה כל כך קטן כמו דרך רגועה להגיע לבית הספר ולחזור ממנו, זה מה שעשה אצלנו את ההבדל וזה מה שהביא אותנו היום להיות חרדים לדבר ה' ולחיות חיי תורה".

"הטיול הזה לא הרפה ממני"

הורים רבים גילו, כי פעילות קרן ההסעות לא מסתיימת בהסעה של יום הלימודים האחרון בכיתה ח', אלא ממשיכה הלאה, בלווי התלמיד למסגרת הבאה בישיבה הקדושה ובמהלך השנים הבאות, במטרה לשמר את החינוך התורני שקיבל במהלך שנות לימודיו בבית הספר. אין ספק כי ליווי הפעילים של קרן ההסעות, הוא בבחינת הצלת נפשות ממש. הם מבקרים אותם, נותנים דמי כיס, בודקים שהם מצליחים בישיבה וממש שומרים עליהם כדי שימשיכו לגדול בדרך ה'.

"אצלי זה כמעט נגמר אחרת", מספר אייל מליאב, בוגר בית הספר "יחד" תל אביב. אליאב מגיע כשהוא לבוש בחולצה לבנה, כובע, חליפה, מראה ישיבתי שאי אפשר לטעות בו. עד לפני 6 שנים הוא נראה שונה לחלוטין. ההתרגשות כשמבינים איזה מהפך עבר עליו, ניכרת על כל פנים.

"את הנסיעה הזו אני לא אשכח", מספר אייל. "שמוליק, הפעיל של קרן ההסעות שמלווה אותי מכיתה ז', נסע איתנו להיכלות הקודש של העיר בני ברק. הביקור השפיע עלי בצורה בלתי רגילה. חזרתי באורות כל כך גבוהים וסיפרתי להורים כמה נהניתי. אמא שמחה, אבא חייך, שניהם ממש היו שם בשבילי, אבל אמא הבהירה לי שהיא רוצה בן הייטקיסט או רופא ואבא שלי אמר שהוא רוצה בן שיידע איך מפרנסים משפחה וידע לעזור".

אייל החליט שהוא הולך בלי לספר להורים. "כשישבתי שם בשיעור, הפעיל שתמיד היה שם, שאל אותי מדוע פניי אינם כתמול שלשום. בהתחלה לא רציתי לשתף. לקח לי זמן להתרצות אבל בסוף נשברתי. הסברתי לו עד כמה המשפחה חשובה לי, עד כמה אני רוצה לכבד אותם, לעשות את רצונם, לא להכאיב להם. אבל הטיול לבני ברק היה משהו אחר. אני מתגעגע אליו, הוא לא מרפה ממני. אני לא יכול לשכוח אותו. הוא חוזר אלי כל הזמן.

"הפעיל התקשר אלינו הביתה, אמא שלי פשוט לא ענתה לו… כשהבין שבטלפון לא יענו לו, בשעת ערב הוא דפק לנו על הדלת. ראיתי כיצד אמא הרגישה שלא בנוח אבל אני התחננתי, שבשבילי, יכניסו אותו ויקשיבו לו. בשיחה עם ההורים, הפעיל הסביר להם שיש היום דרכים להוציא תואר גם תוך כדי לימוד תורה אבל הם התעקשו שאני חייב תעודת בגרות. הפעיל הבטיח להורים שלי שאוכל גם ללמוד בישיבה וגם להוציא תואר".

כאן החל המסע של חיפוש אחר ישיבה מתאימה. הדבר לקח מעט זמן, אך בסופו של דבר, הפעיל המסור מצא את מקום הלימודים הטוב ביותר עבור אייל. "הגעתי אל הישיבה שהפעיל התאים לי וזה אכן היה בדיוק בשבילי. התחלתי את הלימודים, הרגשתי כל כך בבית, ממש עשיתי חיל. ודווקא אז, כשהיה הכי טוב, התחילו בעיות עם המשגיח". אייל, שלא רצה לצער את אמו, בטח שלא לאחר שעשו כל כך הרבה מאמצים על מנת לקבל את הדרך התורנית שבה בחר, הסתיר ממנה את מה שעובר עליו. כשלא יכול היה יותר לשאת את הכאב לבד, בחר להתקשר אז לשמוליק, הפעיל של קרן ההסעות.

אייל מספר: "אני זוכר, זה היה קרוב לשתים עשרה בלילה הזה. היה קר ברחוב. הוא הגיע בלי להסס, פתח מיד את דלת הרכב ואמר לי להיכנס. התיישבתי על הכיסא לידו והתפרקתי. שמוליק נתן לי לשתות, ישב והקשיב. אני לא יודע מה הוא עשה, איך הוא פעל מול המשגיח, אני רק יודע שמאז, כמעט הכל טוב. יום אחד אמא התקשרה ורצתה לדעת מה יהיה עם התואר, אמרתי לה, אמא, אל תדאגי, אני עוד אהיה רב.

"ואכן זכיתי. כבר שש שנים לומד בישיבה קדושה. אני עוד לא רב או ראש ישיבה, אבל בזכות עבודת הקודש של אנשי קרן ההסעות, אני ועוד אלפי תלמידים זוכים לעלות ולהתעלות בכל יום בישיבות קדושות. יישר כח".

פרויקט השימור שנוחל הצלחה

אחד מהפרויקטים חשובים ביותר של קרן ההסעות הוא מערך 'הכוונה וטיפול המשך' בניהולו של הרב יעקב מויאל, אשר נוסד והוקם ע"י רבנו הגדול מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, שביקש לוודא שעמל החינוך הטהור שמושקע בילדים לא הולך לריק חלילה. "אם לא נדאג להמשך גידולם וחינוכם בישיבות הק', מה הועילו חכמים בתקנתם", אמר מרן זצוק"ל והורה לראשי הארגון להקים את מערך טיפול ההמשך, הכולל מאות אברכים חונכים המוסרים נפש בנושא.

מדובר במערך מורכב מאד, הכולל מאמצים רבים מול התלמידים והוריהם, שרבים מהם לא חלמו לראות את ילדיהם הולכים לישיבות קדושות, וכן מול הישיבות למצוא את המסגרת הטובה ביותר עבור התלמידים ואף ללוותם בתוך הישיבה בכל האתגרים. ואכן, ניתן לראות היום את הפירות הברוכים, את אלפי הנערים בוגרי "קרן ההסעות" החובשים את ספסלי הישיבות הטובות ביותר ומתעלים בתורה.

הצלחת הפרויקט מרשימה והמספרים מעוררים התפעלות. בשנת תשע"א, לפני הקמת פרויקט הכוונה וטיפול המשך – רק 30% מתלמידי קרן ההסעות המשיכו לישיבות קדושות, ומתוכם – פחות מ-50% סיימו את לימודיהם בישיבה. כיום בשנת תשפ"ג – 70% מהתלמידים ממשיכים לישיבות קדושות מכלל בתי הספר של החינוך העצמאי.

בשנת תשס"ו, מאז נחנך פרויקט "הכוונה וטיפול המשך" פעילותו התרחבה מ-12 בתי ספר של החינוך העצמאי ל-63 בתי ספר של הקירוב ברחבי הארץ. כיום 'קרן ההסעות' משלבת את תלמידיה ב-311 ישיבות ברחבי הארץ, כל זאת בזכות למעלה מ-100 פעילים וחונכים הפועלים במסירות נפש בבתי ספר, וישיבות קטנות וגדולות. פעילות זו המעניקה הכוונה נכונה לתלמידים מונעת כ-85% נשירה מהמוסדות וראשי הישיבות מסייעים לפעילות הזו מתוך מאמץ משותף לשמור על הישיבה. עלות פרויקט 'הכוונה וטיפול המשך' היא למעלה ממיליון דולר בשנה.

"כל הבית השתנה". ילדי קרן ההסעות בדרכם לבית הספר התורני

שני ילדים מבית חילוני שזכו ב"חידון ההלכה" בבית הספר התורני.

"להגשים חלום של חינוך תורני". ילדי קרן ההסעות בכיתת לימוד בבית ספר תורני